הו! אדמה, אם פצועה בדם ובדמעות, אשר נאנחת תחת משקל הטירוף, מדוע האדם, אשר ירים אותך בשירה, מלביש אותך באפר, אבק שריפה ועינויים? עריסות קבורות, צעצועים מתים תחת אבק קר; ושמי אש, מעל המנופצים, מכבים את השמש בענן בוגדני. ילדים! - מלאכים שכבר אינם עפים, צחוקם נדם בעשן; לחם החיים הפך לעולם לא, חלב טהור הפך לדמעה נדירה. מה ערכו של זהב? - מה ערכם של גבולות, אם המחיר הוא הפרח הנקטף לפני עלות השחר? איזה מלך מתגאה בכסאות ודגלים, אם שלום הוא הצבע שהעולם מתעלם ממנו? ברוך היום שבו, במקום חרבות, זרעים ומנורות מופיעים בידיים, ולחם משותף עם שחר, ונשמות חופשיות חוצות את אותם ורידים.